שלום לכולם, אני ארז. אני אדם רגיל בדיוק כמו כל אחד מכם אבל מאז שאני זוכר את עצמי אמרו לי שאני מיוחד. ההורים והקרובים כמובן הפליגו בשבחים לכל אורך חיי הצעירים וגם עתה, כאשר אני במחצית העשור השלישי לחיי - עדיין משבחים את מיוחדותי. כמו רובנו, בערך.
אבל הייחוד שלי, זאת הבנתי ממש רק לאחרונה ולשם כך התחלתי לכתוב את הבלוג ובהמשך גם באתר, בא מכיוון אחר לגמרי: אני כנראה עשוי מחומר של אנשים, שלא בהכרח במודע, חיים את החלומות שלהם. פשוטו כמשמעו.
ולא הכוונה היא שאנחנו חולמים בלילה משהו והנה אנחנו ממשיכים לראות אותו או להרגיש את המועקה או את השמחה שלו לאורך כל היום, למרות שזהו גם אספקט אחד של העניין. אני מדבר על יכולת להיות מסונכרן עם ההוויה שלי בחיים ולתעל אותה לכדי חיים מתוך הגשמה. ואם זה נשמע קצת ניו-אייג'י אז יכול להיות שבאמת זה ככה, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. אתן לכם כמה דוגמאות:
בצעירותי אהבתי מאוד מוסיקה, הודות לספריית קלטות ותקליטים מרשימה שאבי שמע ועדיין שומע בבית. מכאן התאהבתי, כמו הרבה ילדים מתבגרים, בתכניות רדיו ששידרו מוסיקת פופ קלילה. ההתאהבות שלי בכך הביאה שהוריי קנו לי מיכשור מקצועי יותר לניגון מוסיקה ובעזרתו העמדתי פנים שאני משדר. זאת בעזרת מיקרופון שחיברתי. היום הדברים הללו טריוויאליים בגלל שיש תוכנות מחשב לכל סוג של מדיה אבל פעם רק לתחנות רדיו ותקליטנים היה את סוג המיכשור הזה.
גיבורי התרבות שלי היו שדרנים מן הרדיו וכל הזמן חלמתי להיות אחד מהם. ואז זה קרה.
אני זוכר שיום אחד, במסגרת המצעד הלועזי, חולקו פוסטרים של מדונה למאזינים שיגיעו לאולפן. אני, שגרתי בירושלים, מיד נסעתי למרכז העיר לאולפני "קול-ישראל" וזכיתי להכנס לאולפן ולזכות בפוסטר. איזו התרגשות זו היתה! באותו הערב יצרתי קשר עם אבי גולדברגר ועופר נחשון, שהיו אחראים על המצעד, והם הזמינו אותי לבוא ולסייע בהפקת התכניות הבאות. לאחר מספר חודשים שסייעתי להם התברר לי שאבי גולדברגר עומד להתגייס לצבא והם מחפשים מישהו שיחליף אותו. התפקיד הוצע לי עם קריצת עין שאמרה "אבל שזה לא יפגע לך בלימודים, כן?". כך, במשך כשנה וחצי, הגשמתי את החלום לעבוד ברדיו ולהפיק 3 תכניות עם מוסיקה שאהבתי, ייעצתי לחברות תקליטים להפיק אוספי מוסיקה ובעיקר - הרגשתי שאני עושה את מה שהכי נכון לי לעשות ובלי מאמץ. וכל זאת רק בהיותי בן 15, הרבה לפני עידן האינטרנט והסלולרי.
כאשר התגייסתי לצבא, לאחר מעט ייסורים בריאותיים (יש לי אסטמה מגיל צעיר), שובצתי בבסיס קטן של חיל האוויר. תנאי השירות שלי כללו יומיים בבית ויומיים בבסיס, שגם בהם לרוב יכולתי לצאת הביתה. זה איפשר לי להגשים כמה חלומות קטנים, מרישיון על אופנוע ועד חופש אמיתי לבקר את קרוביי גם במהלך הצבא. משום מה עבודה ועשיית כסף לא עניינה אותי משום שלא ראיתי את הערך המוסף בעוד ועוד כסף. מצבם הכלכלי של הוריי היה בסדר, אפילו די פחות מרוב חבריי שגדלו עמי בצפון תל-אביב. אבל משום מה באמת לא ייחסתי אף פעם חשיבות לעבודה לצורך רווח כספי.
ואז החלה תקופת הגשמת החלומות מבחינתי. העבודה החשובה הראשונה אחרי הצבא היתה באורנג', חצי שנה לאחר שהם פרצו את קרטל שתי החברות שהיו עד אז - סלקום ופלאפון. למי שזוכר, הם הביאו גישה חדשנית ויפה ושמחתי לעבור אליהם כלקוח. לאחר מספר חודשים לא רב גם מצאתי עצמי מתקבל לעבודה שם עם תנאי שכר ופינוקים שטרם נראו כמוהם בארץ באותה התקופה. האנשים שהיו סביבי היו נמרצים ונהנו מכל רגע בעבודה בחנויות או מחוץ להן. אז התחיל עניין העברת הנתונים בסלולרי ואני הייתי לתקופה קצרה אחד המבינים בתחום זה בין כל המרכזים.
אבל הנדבך הרציני בעניין הסלולרי של אורנג' היה יכולת הנדידה לחו"ל עם המכשיר ועם המספר האישי, דבר שכיום נראה טריוויאלי לחלוטין. מצאתי את עצמי נוסע פעמיים לחבר באנגליה ומרגיש את הצורך הבסיסי הזה של לנסוע ולהיות בקשר, דבר שעד אז לא היה פשוט כל-כך. לאחר שנה וחצי עזבתי את אורנג' בצער לאחר שלא יכולתי להמשיך לעבוד בתפקיד אותו יעדו אותי - קופאי. אמנם לא בסופר אבל די קרוב... במקום זה רציתי להשאר באורנג' בתור מדריך ללקוחות עסקיים אך לצערי לא התקבלתי.
ואז החלו החלומות האמיתיים להתגשם. בכסף שחסכתי נסעתי לאוסטרליה, ניו-זילנד ופיג'י. כן, האי הנידח באוקיינוס השקט. כל משפחתי וחבריי הרימו גבה מצד אחד, אך די קינאו בי על כך שנסעתי לסוף העולם בזמן שכולם התמקדו, לפחות בסביבתי, באירופה וארה"ב. אמנם זה היה טיול של 3 חודשים בסה"כ אבל גיבשתי בו גישה לטיול (ומאוחר יותר לחיים) שאומרת - אם אני כבר כאן אז צריך למצות עד תום. התהדרתי בכך שאני מממש את שיטת ה-"וי", כלומר לבקר בנקודה שרציתי להגיע אליה ולעבור הלאה. מה אגיד לכם - עבד בצורה חלקה. לא זוכר שהיו תקלות מיוחדות ותמיד הסתדרתי.
אחרי שחזרתי לארץ עבדתי בתור סייר אבטחה בלילות, רק כדי שאוכל לצאת למקומות בילוי עם חבריי תוך כדי העבודה. אמנם הימים היו לי הפוכים אבל מאוד אהבתי את השעות השקטות של הלילה וזה עזר להשאר שפוי.
אבל הייחוד שלי, זאת הבנתי ממש רק לאחרונה ולשם כך התחלתי לכתוב את הבלוג ובהמשך גם באתר, בא מכיוון אחר לגמרי: אני כנראה עשוי מחומר של אנשים, שלא בהכרח במודע, חיים את החלומות שלהם. פשוטו כמשמעו.
ולא הכוונה היא שאנחנו חולמים בלילה משהו והנה אנחנו ממשיכים לראות אותו או להרגיש את המועקה או את השמחה שלו לאורך כל היום, למרות שזהו גם אספקט אחד של העניין. אני מדבר על יכולת להיות מסונכרן עם ההוויה שלי בחיים ולתעל אותה לכדי חיים מתוך הגשמה. ואם זה נשמע קצת ניו-אייג'י אז יכול להיות שבאמת זה ככה, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. אתן לכם כמה דוגמאות:
בצעירותי אהבתי מאוד מוסיקה, הודות לספריית קלטות ותקליטים מרשימה שאבי שמע ועדיין שומע בבית. מכאן התאהבתי, כמו הרבה ילדים מתבגרים, בתכניות רדיו ששידרו מוסיקת פופ קלילה. ההתאהבות שלי בכך הביאה שהוריי קנו לי מיכשור מקצועי יותר לניגון מוסיקה ובעזרתו העמדתי פנים שאני משדר. זאת בעזרת מיקרופון שחיברתי. היום הדברים הללו טריוויאליים בגלל שיש תוכנות מחשב לכל סוג של מדיה אבל פעם רק לתחנות רדיו ותקליטנים היה את סוג המיכשור הזה.
גיבורי התרבות שלי היו שדרנים מן הרדיו וכל הזמן חלמתי להיות אחד מהם. ואז זה קרה.
אני זוכר שיום אחד, במסגרת המצעד הלועזי, חולקו פוסטרים של מדונה למאזינים שיגיעו לאולפן. אני, שגרתי בירושלים, מיד נסעתי למרכז העיר לאולפני "קול-ישראל" וזכיתי להכנס לאולפן ולזכות בפוסטר. איזו התרגשות זו היתה! באותו הערב יצרתי קשר עם אבי גולדברגר ועופר נחשון, שהיו אחראים על המצעד, והם הזמינו אותי לבוא ולסייע בהפקת התכניות הבאות. לאחר מספר חודשים שסייעתי להם התברר לי שאבי גולדברגר עומד להתגייס לצבא והם מחפשים מישהו שיחליף אותו. התפקיד הוצע לי עם קריצת עין שאמרה "אבל שזה לא יפגע לך בלימודים, כן?". כך, במשך כשנה וחצי, הגשמתי את החלום לעבוד ברדיו ולהפיק 3 תכניות עם מוסיקה שאהבתי, ייעצתי לחברות תקליטים להפיק אוספי מוסיקה ובעיקר - הרגשתי שאני עושה את מה שהכי נכון לי לעשות ובלי מאמץ. וכל זאת רק בהיותי בן 15, הרבה לפני עידן האינטרנט והסלולרי.
כאשר התגייסתי לצבא, לאחר מעט ייסורים בריאותיים (יש לי אסטמה מגיל צעיר), שובצתי בבסיס קטן של חיל האוויר. תנאי השירות שלי כללו יומיים בבית ויומיים בבסיס, שגם בהם לרוב יכולתי לצאת הביתה. זה איפשר לי להגשים כמה חלומות קטנים, מרישיון על אופנוע ועד חופש אמיתי לבקר את קרוביי גם במהלך הצבא. משום מה עבודה ועשיית כסף לא עניינה אותי משום שלא ראיתי את הערך המוסף בעוד ועוד כסף. מצבם הכלכלי של הוריי היה בסדר, אפילו די פחות מרוב חבריי שגדלו עמי בצפון תל-אביב. אבל משום מה באמת לא ייחסתי אף פעם חשיבות לעבודה לצורך רווח כספי.
ואז החלה תקופת הגשמת החלומות מבחינתי. העבודה החשובה הראשונה אחרי הצבא היתה באורנג', חצי שנה לאחר שהם פרצו את קרטל שתי החברות שהיו עד אז - סלקום ופלאפון. למי שזוכר, הם הביאו גישה חדשנית ויפה ושמחתי לעבור אליהם כלקוח. לאחר מספר חודשים לא רב גם מצאתי עצמי מתקבל לעבודה שם עם תנאי שכר ופינוקים שטרם נראו כמוהם בארץ באותה התקופה. האנשים שהיו סביבי היו נמרצים ונהנו מכל רגע בעבודה בחנויות או מחוץ להן. אז התחיל עניין העברת הנתונים בסלולרי ואני הייתי לתקופה קצרה אחד המבינים בתחום זה בין כל המרכזים.
אבל הנדבך הרציני בעניין הסלולרי של אורנג' היה יכולת הנדידה לחו"ל עם המכשיר ועם המספר האישי, דבר שכיום נראה טריוויאלי לחלוטין. מצאתי את עצמי נוסע פעמיים לחבר באנגליה ומרגיש את הצורך הבסיסי הזה של לנסוע ולהיות בקשר, דבר שעד אז לא היה פשוט כל-כך. לאחר שנה וחצי עזבתי את אורנג' בצער לאחר שלא יכולתי להמשיך לעבוד בתפקיד אותו יעדו אותי - קופאי. אמנם לא בסופר אבל די קרוב... במקום זה רציתי להשאר באורנג' בתור מדריך ללקוחות עסקיים אך לצערי לא התקבלתי.
ואז החלו החלומות האמיתיים להתגשם. בכסף שחסכתי נסעתי לאוסטרליה, ניו-זילנד ופיג'י. כן, האי הנידח באוקיינוס השקט. כל משפחתי וחבריי הרימו גבה מצד אחד, אך די קינאו בי על כך שנסעתי לסוף העולם בזמן שכולם התמקדו, לפחות בסביבתי, באירופה וארה"ב. אמנם זה היה טיול של 3 חודשים בסה"כ אבל גיבשתי בו גישה לטיול (ומאוחר יותר לחיים) שאומרת - אם אני כבר כאן אז צריך למצות עד תום. התהדרתי בכך שאני מממש את שיטת ה-"וי", כלומר לבקר בנקודה שרציתי להגיע אליה ולעבור הלאה. מה אגיד לכם - עבד בצורה חלקה. לא זוכר שהיו תקלות מיוחדות ותמיד הסתדרתי.
אחרי שחזרתי לארץ עבדתי בתור סייר אבטחה בלילות, רק כדי שאוכל לצאת למקומות בילוי עם חבריי תוך כדי העבודה. אמנם הימים היו לי הפוכים אבל מאוד אהבתי את השעות השקטות של הלילה וזה עזר להשאר שפוי.
